<h1>סמ"ג עשין סימן ק"י</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנינו שם (מכות ב' א') מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וחלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה וחלוצה תחתיו אלא סופג את הארבעים, ואמר בגמרא מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לזרעו, וליפסליה ליה לדידיה ולא ליפסליה לזרעיה כאשר זמם בעינן וליכא. עוד שנינו שם מעידים אנו באיש פלוני שחייב גלות אין אומרים שיגלה זה תחתיו אלא סופג את הארבעים, מנא הני מילי אמר ריש לקיש (ב' ב') דאמר קרא [הוא] ינוס שמה ולא עדים זוממין. דרשינן שם ובפרק קמא דסנהדרין (י' א' ורש"י) המקרא כך, שנים שהצדיקו את הרשע והרשיעו את הצדיק בעדותם ובאו עדים אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלו עדים הראשונים שלוקין אע"פ שלא הרשיעו את הצדיק להלקותו (לשון רמב"ם עדות פ"כ ה"ט) ואם אינו ענין לעדות ממון דהא אינו לוקה ומשלם תנהו ענין לעדות דבן גרושה וחלוצה וכיוצא בו (רש"י סנהדרין שם), אבל אם העידו עליו שעבר על לאו שחייב עליו מלקות הרי אלו לוקין משום שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו' (ע"פ רמב"ם שם). [אבל על לא תענה אין לוקין מפני שהוא לאו שאין בו מעשה].
אמרינן במסכת מכות שנים שהעידו על ראובן שנאף [עם] בת כהן ונגמר דין ראובן לחנק ודין המנאפת לשריפה ואח"כ נמצאו זוממין הרי אלו נחנקין ולא נשרפין (לשון רמב"ם עדות פ"כ ה"י ע"ש) שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו.
<h2>דף ב:</h2>
תניא בפרק קמא דמכות משום רבי עקיבא אמרו שאין העדים זוממין משלמין על פי עצמן, אם אמרו אחר שנחקרה עדותן מבדין אנחנו אבל [אם] אמרו הוזמנו בבית דין של פלוני ונתחייבנו שם הרי אלו משלמין (ע"פ רמב"ם עדות פי"ח ה"ח).
<h2>דף ה.</h2>
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים י"ט י"ט) מכאן שמצות עשה שהעדים שהעידו בעבירה שחייבין עליה סקילה והוזמו שנסקלין כולן וכן בכל ארבע מיתות וכן אם העידו במלקות לוקה כל אחד מהן כשאר חייבי מלקיות וכן אם העידו עליו שחייב ממון שנינו בפרק קמא דמכות (ה' א') (שמשלמין) [שמשלשין] בממון כפי מנין העדים, ואין לוקין במקום תשלומין כדמסקינן בפרק אלו נערות (כתובות ל"ב ב'), בד"א בעדים שהוזמו אבל שני כיתי עדים המכחישין זה את זה עדותן בטלה והוא והם פטורין, כיצד היא ההכחשה עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את זה או לוה מזה ביום פלוני במקום פלוני ולאחר שהעידו ונבדקו באו שני עדים אחרים ואמרו במקום פלוני או ביום פלוני היינו עמכם ועם אלו כל היום כולו ולא היו דברים מעולם לא הרג זה את זה ולא הלוה זה את זה הרי זה הכחשה, וכן אם אמרו להם היאך אתם מעידים כך והלא זה ההורג או הלוה או המלוה היו עמנו ביום זה במדינה אחרת הרי זה עדות מוכחשת שזה כמי שאמר לא הרג זה את זה ולא הלוה זה את זה שהרי עמנו היה ולא נהיה דבר זה וכן כל כיוצא בדברים אלו כמו ששנינו בפרק קמא דמכות (ה' א'), אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם זה הרג את זה ביום זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו אבל אנו מעידים שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל הרי אלו זוממין ונהרגין או משלמין ממון הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם הוא שקר או אמת, וזה שהאמינה תורה עדים האחרונים על הראשונים גזירת הכתוב הוא ששנים מזימין אפילו מאה, עדים זוממין אין צריכין התראה כדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות ל"ב א') ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו אמר רבה במרובה (ב"ק ע"ג ב') שנהרגין או לוקין אם העידו שעבר על לאו שלוקין עליו או משלמין ממון מפני שהכחשה תחילת הזמה היא אלא שעדיין לא נגמרה (ע"פ רמב"ם עדות פי"ח הל' א'—ד' ע"ש). ואמר ר' אבהו בפרק שני דכתובות (כ' א') אין מזימין העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא לבטל עדותן (עי' רמב"ם שם ה"ה). עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפילו בא הנהרג ברגליו אין לוקין על לאו דלא תענה מפני שאין בו מעשה אבל בית דין מכין אותו מכת מרדות כפי מה שיראו (עי' רמב"ם שם ה"ו). אבל אם הוזמו לוקין עליו מוהיה אם בן הכות הרשע כדמוכח במרובה (ב"ק ע"ד ב') גבי עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו דלמאן דאמר אין נהרגין לוקין אע"ג דבעלמא ניתן לאו דלא תענה לאזהרת מיתת בית דין היכא דהוזמו תחילה הואיל וכאן אינו ניתן לאזהרת מיתת בית דין היכא דלא הוזמו לוקין עליו. אע"פ שבשאר לאוין שניתנין לאזהרת מיתת בית דין אין אומרים כן אומר רבינו יצחק (תד"ה הוה) דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דניתן למלקות מוהיה אם בן הכות כאשר יתבאר.
<h2>דף ה:</h2>
עוד שם אומר רבי שמעון בן שטח שאמרו חכמים שאין העדים זוממין נהרגין ולא משלמין ממון עד שיזומו שניהם, ובמשנה שנינו אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם אחר שיגמר הדין (ע"פ רמב"ם עדות פ"כ ה"א ע"ש) שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג הנדון שנאמר נפש בנפש אמרו להם והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים אם כן מה תלמוד לומר נפש בנפש יכול משעה שיקבלו עדותן יהרגו תלמוד לומר נפש בנפש הרי אינן נהרגין עד שיגמר הדין. ובגמרא שם תניא בריבי אומר הרגו אין נהרגין לא הרגו נהרגין, שעיקר פשט עדים זוממין בלא הרגו שנאמר כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה (רש"י דברים י"ט י"ט) [ו]אף על פי שקל וחומר הוא, אין עונשין מן הדין.
